התקבל ערעור על הכ"ד וגז"ד שניתן למורשע בעבירות של שוד

השופט א' גרוניס:

1.        המערער הורשע בעקבות שמיעת ראיות בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, היינו בחבורה, וכן בהסעה שלא כדין של שוהים בלתי חוקיים. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט צ' גורפינקל) גזר למערער 30 חודשי מאסר בגין עבירת השוד ו-4 חודשי מאסר בגין העבירה האחרת. העונש האחרון הוטל בחופף לראשון. כמו כן הופעל במצטבר מאסר מותנה של 18 חודשים. בנוסף לכך נגזרו שני מאסרים מותנים. התוצאה היא שעל המערער לרצות מאסר בפועל של 4 שנים. הטענה הראשונה שמעלה המערער בערעור שבפנינו נוגעת לעצם הפעלתו של המאסר המותנה של 18 חודשים. עוד נטען, כי אף אם אין לקבל את הטענה בעניין הפעלת התנאי, הרי מן הראוי היה שלא להפעיל את המאסר המותנה כולו במצטבר. נוסף על אלה טוען המערער כי בכל מקרה החמיר בית המשפט עימו יתר על המידה.

2.        האירוע נשוא כתב האישום מתאר מפגש בין שלושה אנשים, אשר אחד מהם היה המערער, לבין שני תושבי השטחים, ששהו בארץ באופן בלתי חוקי (להלן - המתלוננים). המערער ושני חבריו פגשו את המתלוננים והציעו להם לבלות יחדיו בחוף הים של תל אביב, ואכן החבורה בילתה בחוף הים. לאחר הבילוי הובילו המערער וחבריו את המתלוננים לגינה בשכונת התקווה. שם תקפו המערער ואחד מחבריו, ששמו חסונה, את המתלוננים ואיימו עליהם באמצעות סכינים.  המתלוננים מסרו לידי השניים סכום כסף שהיה בידם. אחד המתלוננים ברח במטרה להזעיק עזרה. המערער וחסונה רדפו אחרי המתלונן השני ששמו חאמד. בשלב מסוים פגש המערער בחאמד, איים עליו באמצעות סכין, הכה אותו באגרופו ולקח סכום כסף מן המעיל שלו. בית המשפט ששמע את הראיות מצא ביסוס לעיקר הנטען בכתב האישום. עם זאת קבע בית המשפט, כי לא הוכח שבשלב הראשון, שהתרחש בגינה, נשאו התוקפים סכינים.

3.        בעת הדיון בשאלת גזר הדין ביקשה המשיבה להפעיל מאסר מותנה שהוטל על המערער בבית משפט השלום בחדרה. באותו הליך הורשע המערער בעבירות שונות שיוחסו לו במספר תיקים שנדונו יחדיו. בין היתר הוא הורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הסעיף האמור מדבר על עבירות תקיפה שונות המבוצעות "כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". בית המשפט בחדרה גזר על המערער מאסר על תנאי של 18 חודשים לשלוש שנים. אשר לעבירות התנאי, הורה בית המשפט דשם, כי הן יכללו את אותן עבירות בהן הורשע המערער בתיקים שאוחדו. השאלה עליה השיב בית משפט קמא בחיוב הייתה - האם ההרשעה במקרה הנוכחי, יש בה משום הפרה של התנאי האמור.

4.        הלכה פסוקה היא שהמבחן להפעלתו של תנאי שהושת איננו מבחן טכני-פורמאלי אלא מבחן מהותי-ענייני. משמע, הדרישה איננה שהנאשם הורשע בהליך החדש באותו סעיף עבירה עצמו שבא בגדר התנאי, אלא די בכך שהתנהגותו הפלילית במקרה המאוחר מקיימת את היסודות של עבירת התנאי (למשל, ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(3) 808, 811 (1980); ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן, פ"ד נ"ד(3) 145, 151-150 (2000)). מכאן, שעלינו לבחון האם מעשיו של המערער יכולים לבוא בגדר עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, קרי בחבורה. עיון בחומר מלמד שאכן דרישה זו נתקיימה כבר בשלב הראשון של האירוע, שארע בגינה. מחומר הראיות עולה באופן ברור, כי שעה שהמערער נמצא במקום יחד עם חסונה, פעלו שני אלה יחדיו ובמהלך הדברים דחף חסונה את המתלונן חאמד. די בכך על מנת לקיים את הדרישה באשר לתנאי. במילים אחרות, הימצאותו של המערער יחד עם חסונה, שעה שהשניים דרשו כסף מן המתלוננים ובעת שחסונה תקף את אחד המתלוננים, יש בה כדי לקיים את הדרישה המהותית בעניין התנאי שנקבע, היינו תקיפה בחבורה. לפיכך, אין צורך להידרש לטענה הנוספת של המשיבה, לפיה גם בסופו של האירוע תקף המערער עצמו את חאמד. יוער, כי בשלב זה חסונה לא היה במקום. מסקנתנו אם כן היא, שצדק בית המשפט המחוזי מן ההיבט העקרוני שעה שהורה על הפעלתו של התנאי. לשאלה האם מן הראוי היה להפעיל את כל המאסר המותנה במצטבר נתייחס בהמשך.

5.        כאמור, הערכאה הדיונית השיתה על המערער בגין עבירת השוד שבוצעה בחבורה עונש של 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. לא מצאנו צידוק להתערב בעונש זה. די לעיין בתדפיס מן המרשם הפלילי לגבי המערער על מנת שנגיע למסקנה כי אין בעונש האמור יסוד של חומרה מיוחדת. המערער הורשע בעבר הן בעבירות אלימות והן בעבירות רכוש. במקרה הנוכחי הוא פעל באופן אלים יחד עם אנשים נוספים נגד המתלוננים ושדד את כספם. תקופת מאסר של 30 חודשים אינה מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

6.        מסתבר, כי השותף העיקרי שפעל עם המערער, הוא חסונה, לא הועמד כלל לדין. באת כוחה של המשיבה לא השכילה להסביר מדוע לא נעשתה פעולה לאיתורו ולהבאתו לדין. במצב דברים זה, ועל רקע כלל נסיבות העניין, נראה לנו כי לא היה צידוק לפעול במלוא החומרה נגד המערער בעניין המאסר המותנה של 18 חודשים ולהורות כי יופעל באופן מלא במצטבר. דעתנו היא, כי מן הראוי היה להפעיל את מחציתו במצטבר והיתרה בחופף.

7.        אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור, במובן זה שהמאסר המותנה של 18 חודש יופעל כך ש-9 חודשים ממנו יחושבו במצטבר לעונש שהושת. התוצאה היא שעל המערער לרצות בין כותלי הכלא תקופה של 39 חודשים תחת 4 שנים. לא יחול שינוי במרכיבים האחרים של גזר הדין.

           ניתן היום, כ"ז בשבט התשס"ח (3.2.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אא

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il